דיכאון עונתי

2013-02-10 09.19.57 (1)

זהו, עכשיו זה קורה, השפתיים שלי עומדות לנשור. החורף הארוך הזה גורם לגוף הים תיכוני שלי להגיב בהשתאות לכל שינוי קל במזג האוויר. היובש הארור שגורם לכפות הידיים שלי להתייבש ולהתקמט.אני סוגרת את כף היד ומנסה להבין איך קרה שהאצבעות מרגישות כמו משטח של חול ים למרות שאני מורחת אותן בקרם דביק לאורך כל שעות היום, והשפתיים שלי שמתעוררות בבוקר דואבות ומתחננות אלי שאמרח אותן שוב בליפסטיק האידיוטי הזה שלא עוזר בכלל. החורף התחיל בסוף אוקטובר האחרון. התעוררתי בבוקר יום שבת והחלון שמעל המיטה שלנו התכסה לבן. ניערתי את האישה שלי שפרצופה הקטן והשלו נח לו בשקט על הכרית העצומה בתוכה היא נבלעת במהלך הלילה וצייצתי בהתרגשות "תראי איזה ערפל מטורף! אי אפשר לראות כלום" היא פתחה עין עצלה אחת והביטה בחלון במשך שלוש שניות קצרות ואמרה לי בעברית מנומנמת "טומטום, זה שלג" וקברה את פרצופה עמוק יותר בתוך הכרית. זינקתי מהמיטה, תפסתי את החתולה שהתנמנמה למרגלותינו, ורצתי לחלון הגדול במטבח ממנו אפשר לראות את היער. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראיתי שלג אירופאי אמיתי ולא את ארבעת הפתיתים שמוציאים את ירושלים מכלל פעולה ובו זמנית הופכים אותה למקום היפה ביותר בעולם לכמה רגעים שבהם העיר באמת מתעטפת לבן. עד אותו הרגע, השלג היווה עבורי אמצעי קולנועי שכאשר שנתקלתי בו גרם לי להרגיש הכי רחוקה שאפשר מההתרחשות על המסך, המחשבה על שלג הציפה בדמיוני רק תמונות סטריאוטיפיות שטוחות של אנשים עטויים מעילי פרווה ואוחזים בבקבוקי וודקה ברחובות מוסקבה. זרקתי על עצמי טרינינג ומעיל וירדתי החוצה לחצר שלנו שרק אתמול הייתה ירוקה ולפתע התכסתה בחומר הרך והלבן הזה. דחפתי את היד בערמת השלג הראשונה שראיתי ומיששתי את הפתיתים הקטנים שהתמסמסו בין אצבעותיי החמות. אחרי שלוש דקות שבהם דרכתי על השלג, יצרתי ממנו כדורים בגדלים שונים, ליקקתי אותו וכמובן צילמתי עם הפלאפון הלא חכם ושיתפתי עם אחי הקטנים שבאותו היום בילו בחוף הים, הצטיידתי בחופן שלג אותו אציג בפני החתולה הלבנטינית שסחבנו איתנו מהארץ ועליתי בחזרה למעלה. בחדר המדרגות פגשתי את חמותי היקרה שהביטה בי במבט מלא חמלה ושאלה "זה השלג הראשון שלך?" בעודה מביטה לכיוון השלג המתמוסס בכף ידי ומסמן את מדרגות העץ בטיפות שמנמנות של מים. "כן" עניתי בחיוך, "בעצם לא, כשנסעתי בתיכון למסע בפולין גם ירד שלג" היא לא הבינה מה משמעות המסע הזה אבל שלג בפולין נשמע לה כמו חוויה לגיטימית ואני ניצלתי את חיוכה המתרחב כדי לפלוט התנצלות ולהבטיח שאנגב את המים ורצתי למעלה עם כדור השלג שהבאתי לחתולה. הנחתי את כדור השלג שמידותיו הספיקו להצטמק בינתיים על צלחת, הנחתי אותה ליד קערת האוכל של החתולה וקראתי לה לבוא. החתולה שלנו נולדה בישראל אבל קיבלה בבית חינוך גרמני למהדרין ולכן כשאני קוראת בשמה היא מגיעה למקום ממנו הגיע הקול שקרא לה ואין שום צורך בקריאות פססס פססס ומיצי מיצי. "תראי מה הבאתי לך" סימנתי לכיוון כדור השלג והיא התקרבה אליו בחשד, בתחילה רק רחרחה במשך כמה שניות ואז התיישבה לצידו והתחילה לדחוף אותו מצד לצד עם כף ידה הפרוותית. כנראה שקריאות ההתרגשות שלי למראה החתולה עושה היכרות עם השלג העירו את רעייתי המנומנמת והיא נכנסה למטבח, עטופה בחלוק הצמרירי האפור שלה פתחה את החלון והצהירה: "“Ich hasse Schnee מה?!" צעקתי, "למה את שונאת שלג? תראי איך היער התכסה לבן, זה כל כך יפה!" בינתיים הטלפון שלי לא מפסיק לצפצף וקריאות התפעלות בעברית קפצו מתוכו יחד עם תמונות ממקום אחר בעולם בו באותו הזמן אנשים שזופים ונטופי זיעה שתו בירה בחוף הים.

מאז עברו עשרות רבות של ימים בהם העיר התכסתה לבן והשלג לא נמס אלא קפא והתכסה בשכבה נוספת של שלג טרי. הימים חלפו והתקררו יותר ויותר והשמים התמלאו בשכבת ענן עבה ומדכאת שצבעה את היום באפור. אני מצידי למדתי איזה נעליים יש לנעול בימים של שלג ואיזה נעלים מתאימות יותר כאשר השלג קופא וקשה ללכת ברחובות מבלי להחליק. גם הבנתי שאין צורך ללבוש את הסוודר העבה ביותר שגורם לי להיראות כמו ערימת בד אימתנית, אלא להתלבש בשכבות אותן אפשר להוריד כשמגיעים אל תוך חלל סגור ומחומם. למדתי שאין צורך להכניס את בקבוקי הבירה למקרר וכל מה שצריך לעשות זה להניח אותם במרתף שם הם יתקררו ויגיעו לטמפרטורה המושלמת לשתיית בירה בחורף. התנהגתי יפה. לא בכיתי שקר לי והגוף מתייבש לי, לא נשארתי בבית כשהטמפרטורות צנחו בעשרות מעלות מתחת לאפס, לא התלוננתי כשהאף התחיל לנזול וסוף סוף הבנתי למה כולם פה מסתובבים עם טישו בכיס, ואפילו למדתי איך להשתמש בטישו שלי בחכמה תוך ניצול מרבית שטח הניגוב האפשרי כאשר זוגתי הסבירה לי שיש להתחיל את פעולת הקינות מהפינה ואז לקפל פנימה. שיטה מוצלחת שמאפשרת להשתמש בממחטה יותר מפעם אחת. כשהילידים סביבי התעסקו בלהתלונן על מזג האוויר המדכא אני זייפתי חיוך והצהרתי "זה לא כזה נורא". על פי כל הפרמטרים האפשריים מדובר בהתאקלמות מוצלחת באופן מסחרר!

הקושי האמיתי התחיל לפני קצת יותר מחודש במהלכו אי אפשר היה לראות את השמיים. מהרגע בו השמש זרחה (היכן שהוא הרחק מאיתנו) ועד שקיעתה, העולם התמלא במעין מרק סמיך ואפור שבתוכו אנחנו אמורות איכשהו לחיות. במהלך השבועות האלה התחלתי להבין מה משמעות הביטוי "דיכאון חורף" ולא, לא מדובר על דיכאון חורף ישראלי שיכול להתרחש אחרי שלושה ימים רצופים של מטחי גשם ברקים ורעמים במהלכם קשה לצאת מהבית ואם אין בנמצא גוף חם איתו אפשר להתכרבל אז ורק אז אפשר להתחיל לחשוב על משמעות המושג, דיכאון חורף. המושג הזה מקבל משמעות חדשה לגמרי כאשר הימים מתחילים ונגמרים ובחוץ נדמה שהעולם עומד בסמיכותו הקפואה. במשך שלושה שבועות עמדתי איתנה כנגד מפגעי הטבע. התעוררתי בבוקר בקושי רב אבל בכל זאת קמתי מהמיטה בשעה היעודה, יצאתי החוצה גם כאשר המציאות לא חייבה זאת, טיילתי ברחובות, יצאתי לפגוש חברים בלילות הקפואים, התנהגתי כאילו הדבר לא נוגע לי ואז יום (לא) בהיר אחד אחרי שלושה שבועות של אפור כהה, הגוף הכריז שזהו, מספיק. אני תמכתי בו והחלטתי שאני לא זזה מהספה שלי עד שהשמש תצא ותקרא לי להצטרף אליה. רעייתי המופלאה התגלתה גם כן כלא חסינה בפני דיכאון החורף ובילתה את רוב שעות היום בשתי וערב של עבודה וגידופים שהופנו כלפי מזג האוויר. אחרי שלושה ימים שבהם הברזתי מהלימודים, שכבתי על הספה וצפיתי בכל הסדרות האפשריות באינטרנט הבנתי שהמצב לא יכול להימשך כך והתחלתי לקרוא קצת באינטרנט על התופעה. בויקיפדיה נכתב " אחד הטיפולים האפשריים בדיכאון עונתי (שם יותר סקסי מדיכאון חורף) הוא פוטותרפיה, הכולל חשיפה לאור מלאכותי, (בעבר לכמה שעות ביום וכיום מקובל לחצי שעה בלבד). בנוסף מקובל טיפול במגוון תרופות נוגדות דיכאון, כגון פרוזק ממשפחת תרופות ה-SSRI. עוד מומלץ להרבות ביציאה מהבית ולעסוק בפעילות ספורטיבית בשעות המוארות. דיאטניות ממליצות על דיאטה המבוססת על פחמימות כמו אכילת אורזפסטה ולחם."  משום שטיפול פסיכיאטרי נשמע לי כמו פיתרון קצת מוגזם והאופציה של פעילות ספורטיבית בכלל לא עלתה על דעתי, החלטתי להתמקד בדיאטת הפחמימות מהן אני בדרך כלל מנסה(ללא הצלחה)להתחמק. וכך קרה שהחורף הראשון שלי הסתיים בבעיות ראיה בשל בהייה ממושכת במסך המחשב, שפתיים חרוכות שדומות יותר לשזיף מיובש מאשר לשפתיים, וחמישה קילוגרמים עודפים של פחמימות שלא עזרו עם דיכאון החורף, סליחה, "דיכאון עונתי", אבל לפחות גרמו לי לצאת מהבית כדי לקנות מכנסיים במידה יותר גדולה.

מודעות פרסומת

אבולוציה של הגירה

תמונה

כשסבא וסבתא עלו לארץ בתחילת שנות השישים מברזיל הם עגנו במפרץ חיפה בשעת בוקר מוקדמת מלווים בשתי בנות, הקטנה מביניהם היא אמא שלי. בזמן ההפלגה הארוכה מהטרופי למזרח תיכוני, פקידי ממשל חילקו שמות חדשים לבני המשפחה, שמות פחות מסורבלים שהלשון הארצישראלית תוכל להגות. מנמל חיפה הם הועברו לקיבוץ בצפון הארץ שם לא שרדו יותר מדי זמן כי סבתא אמרה שהיא לא מסוגלת לחיות בתוך כל המוות הזה עם ניצולי השואה שהיוו את מרבית חברי הקיבוץ ולכן עברו לקיבוץ אחר במרכז הארץ שם סבא עבד במטעים, סבתא במתפרה, שם נולד הצבר הראשון במשפחה. אמא הקטנה טיפסה על העצים, נחבלה להנאתה, ובילתה שעות בניסיון לתכנן איך לבזוז את המקום בו אכסנו את כל הסוכריות והשוקולדים בקיבוץ, ואילו אחותה הגדולה לא מצאה את עצמה בקיבוץ בשל חוסר התאמה אישי או בגלל עובדת היותה חירשת, אין לדעת, עד היום הדעות חלוקות בנושא. המשפחה שוב קיפלה את עצמה, אמרה שלום לשיטה הקיבוצית ועברה לנתניה. לפני שהיגרתי אני לגרמניה שאלתי את סבתא שלי למה הם התאמצו כל כך כדי לעלות לארץ, "כי אנחנו יהודים ציונים מיידעל'ה שלי, וזה הבית של היהודים הציונים".

כשסבתא היגרה לארץ הקודש מארה"ב בתחילת שנות השבעים, היא נחתה באמצע הלילה בשדה התעופה בן- גוריון מלווה באמא שלה שגררה אותה באופן פיזי לארץ, שלושה בנים, הבכור מביניהם הוא אבא שלי, קיבלה מענק של עולה חדשה, דירת סוכנות על מה שהיה פעם חולות בת-ים, הלכה לאולפן במשך כמה חודשים כדי ללמוד השפה על כל מכשוליה כגון זכר ונקבה שמעולם לא הצליחה ללמוד ולכן המשיכה לפנות אל בניה בלשון נקבה ובהמשך גם אלי בלשון זכר, נאלצה לשלוח את שני הבנים הקטנים לפנימיות בקיבוצים מרוחקים בצפון הארץ, את אבא שלי לפנימייה במרכז הארץ ויצאה לחפש עבודה. לא הרבה לפני שנפטרה שאלתי אותה באחת הפעמים בהם חזרתי מהצבא ופגשתי אותה אחרי טיפול כימותרפיה, למה עלתה לארץ. "אני לא בחרתי לבוא לפה" השיבה "ההורים שלי הכריחו אותי לבוא לישראל כדי להרחיק אותי מצרות, או בעצם כדי להרחיק אותי כי אני עשיתי צרות". את זוכרת את היום שבו הגעת לארץ שאלתי, "כן, זה היה נורא. הגענו בלילה ואני זוכרת שפתחתי את החלון בדירה בבת- ים וראיתי רק חול. רציתי לברוח בחזרה ואמא שלי הבהירה לי שאין ברירה".

כשאני הגעתי לגרמניה נחתי בשעות הבוקר בשדה התעופה שטוטגרט אכטרדינגן עם מזוודה אחת מלאה בעשרים ואחת קילוגרמים של ביגוד, תיק גב שהכיל את הלאפטופ שלי והביוגרפיה של חנה ארנדט ששוקלת קילו וחצי, וכלוב קטן ואדום ובו החתולה שלנו שצווחה כל הדרך מהבית של ההורים שלי בישראל ועד ששחררתי אותה בביתנו החדש בגרמניה. את זוגתי המושלמת שטסה בטיסה נפרדת פגשתי רק אחרי ששתינו בירה גולדסטאר אחרונה בשדה התעופה בן- גוריון חיבקנו חיבוק, נישקנו נישוק ואחרי טיסה ארוכה והחלפה של מטוסים ורכבות נפגשנו שוב בשביל הכניסה לביתנו החדש. ההורים של המושלמת חיכו לנו בחצר שם העמידו שולחן פלסטיק לבן עם מפה פרחונית מתחת לעץ התפוח, ועליו העוגה האהובה עלי שמורכבת שכבות של קצפת ופירות יער, קפה חם וכמובן מיץ תפוחים אורגני למהדרין.אחרי שאכלנו שתינו וסיפרנו חוויות מהלילה הארוך, עליתי לדירה שלנו הדלקתי את המחשב והתקשרתי להורים בסקייפ, להודיע שאני המושלמת והחתולה הגענו בשלום וכולנו שבעות ומרוצות.

 יום אחד כשילדינו העתידיים ישאלו אותי למה הגענו לגרמניה אני מקווה שיחול שינוי במושגים בהם השתמשו סבותי כדי להסביר את העבר, משום שלי אין את היכולת להשתמש במושגים כמו עלייה לארץ, גירוש, ירידה מהארץ ואני בטח ובטח שלא אוכל לומר שלא הייתה לי ברירה.

Elephant dung

בחדר העבודה של הדוקטור לא יהודיה שלי תלינו פוסטר ענק שמכסה את כל הקיר מעל שולחן העבודה שלה ובו מופיעה בכל תפארתה מפת העולם. סימנתי בסיכות קטנות את כל המקומות שבהם ביקרנו יחד או לחוד, סימנתי את המדינה בה נולדתי, את המדינה בה גדלתי, את המדינה אליה היגרתי ועכשיו אני יושבת מול המפה המזופתת וחושבת, מה הלאה? ביום שישי האחרון יצאנו לשתות עם קבוצת חברים שכולם כמו הלא יהודיה שלי, דוקטורים ופרופסורים למדעי השטויות הריאליות שעבורם צריך ללמוד עשור וחצי, ודיברנו על העתיד. א', פרופסור למדעי האלוהים יודע מה, הציעה לנו שבמסגרת פרויקט שעבורו קיבלה מלגה יוקרתית היא תשלם לנו כדי שניסע יחד איתה לחור כלשהו בדרום אפריקה ונסייע לה בעבודה הפיזית. מאוחר יותר כשכבר הייתי שתויה למדי, שאלתי אותה מה כוללת העבודה הפיזית, שכן יש לי בעיה במפרק של יד שמאל בגלל הזמן הארוך שביליתי כברמנית על מנת לממן את הלימודים, החיים ובעיקר את האוברדראפט. היא הסבירה לי שהמחקר שלה עוסק בפילים ושהעזרה הפיזית לה היא זקוקה היא לא ממש קשה, היא רק זקוקה לעזרה באיסוף הצואה של הפילים או כמו שהיא קראה לזה Elephant dung. חשבתי לעצמי שעבור הרבה פחות מקקי של פילים עזבתי את הארץ ונחתי פה באמצע שום מקום. ההגדרה של שום מקום היא : מקום שאין בו ישראלים. תשאלו את משרד החוץ, אין לי ספק שהם יתמכו בהגדרה. בחשמלית בדרך הביתה אמרתי ללא יהודיה שלי שאיסוף קקי נשמע לי כמו אחלה אופציה לירח דבש ושכדאי שנקפוץ על ההצעה כי אחרת האופציה היחידה שלנו לחופשה היא ביקור בספריה העירונית. היא חייכה והסכימה.

הלא יהודיה שלי לא אומרת אף פעם ישראל, היא קוראת לה "הארץ". אולי כי ככה היא שמעה אותי מכנה את המקום הזה, אבל לאחרונה הסברתי לה שלמקום הזה יש שם וקוראים לו ישראל ואני בכלל לא בטוחה שזו "הארץ". הזכרתי לה שוב ושוב למה גורשנו מהמקום הזה. אמנם אף אחד לא דפק לי בדלת, לקח את הדרכון ואת תעודת הזהות והעלה אותי על מטוס, אבל נעשו אינספור פעולות אחרות שקידמו אותי לעבר המהלך של לקנות כרטיס טיסה עם כיוון אחד בלבד. כשאנחנו יושבות בדירה שלנו, בדרום מערב גרמניה, ובחוץ הכבישים והמדרכות מכוסים שכבה עבה של קרח שלא מאפשר לנהוג ברכב ובקושי מאפשר לנו ללכת ברחוב והלא יהודיה שלי שמה ברקע את הדיסק האחרון של ברי סחרוף ומזכירה לי את שיגרת סופי השבוע שלנו כשגרנו בת"א, בעודה חולמת בהקיץ על בירה פושרת בחוף הים וחומוס נחמני בשישי בצהריים, אני עוטה על עצמי את כובע "עוכרת ישראל", כמו שאבא שלי קורא לי, ופורטת עבורה את כל הסיבות שהביאו אותנו לעזוב את "הארץ".

מחשבות על העתיד גורמות לי לתחושות עקצוץ בכפות הרגליים המשולבות עם בחילה קלה. כל מה שאני יודעת כרגע זה שאני לא חוזרת לישראל. אני מתיישבת מול המפה בחדר העבודה של הלא יהודיה שלי ומנסה לשים את האצבע על מקום כל שהוא שבו אולי נרגיש בבית. אני מתעלמת מכל המדינות על המפה בהם הטמפרטורה צונחת בחורף מתחת למינוס עשר מעלות שזה המינימום שאני מסוגלת לספוג, לאחר מכן אני מבטלת את כל המדינות שבהם ההומוסקסואליות עדיין מוגדרת כמעשה לא חוקי, אני מסמנת את המדינות שבהם נישואים חד מיניים אינם מעוגנים בחוק, אני ממשיכה ופוסלת את המדינות שבהן עובדת היותי ישראלית ויהודיה לא מתקבלת בברכה  ולקינוח מחפשת באינטרנט את המדד לשוויון תעסוקתי בין המינים ומנסה להבין באיזה מדינות נצליח להרוויח את לחמנו בכבוד למרות פערי השכר העצומים שעדיין קיימים בין גברים לנשים בשוק העבודה.

בסוף התהליך המפה התמלאה איקסים קטנים שחורים ומדכדכים.

אולי "הארץ" אינה אופציה כל כך רעה?

להתעצבן בגרמנית

שבוע הבא אני עולה לכיתה ג'. יש לרמה הזו שם אחר בבית הספר בו אני לומדת גרמנית אבל אני אוהבת לקרוא לזה כיתה ג' ולבית הספר למהגרים אני מעדיפה לקרוא אולפן. ואני, אני עולה חדשה! אני כבר יודעת לקרוא ולהגות את המילים כמעט באופן מושלם ואני מתקשה רק כאשר אני נתקלת במילה ממש ארוכה כמו Hagebuttenmarmelade שנראית כמו מילה מחודדת ומאיימת שקפצה מתוך ספר ההיסטוריה בתיכון שבו למדתי ומשמעותה הוא שם של מחלקה בצבא הנאצי או מחנה השמדה, אבל האמת היא שזה רק שם של ריבה(ממש מגעילה בעלת טעם של ממרח עגבניות) ואני מרגישה בנוח עם ההנחה שהיא אינה קשורה בשום אופן למלחמה ורצח עם. אני הולכת בכל יום לאולפן ושם אנחנו לומדים בעזרת ספר לימוד גרמני למהדרין שמתוכו אני קוראת טקסטים קצרים על שילר, גתה, מלחינים גרמנים מפורסמים והמצאות שמקורן בגרמניה כמו קפה פילטר, משחת שיניים, MP3 והחשמלית. אוצר המילים שרכשתי בזיעת אפי (זיעה מדומיינת לחלוטין שכן הנוזל היחיד שנוטף ממני בחודשים האחרונים הוא אך ורק נזלת וגם היא מתקשה והופכת לנטיף קרח קטן ומעיק בקצה האף הקפוא ואני באמת לא מבינה איך בין כל ההמצאות המופלאות שמשויכות לעם הגרמני הם עוד לא המציאו מחממי אף) כולל מילים שאיתן אני יכולה ללכת לבנק, לדואר, לסופר, לקצב, לסנדלר, לקנות כרטיס לרכבת, לענות כששואלים אותי מה השעה, לספר על עצמי בכמה מילים קצרות שכוללות את שמי, המדינה שממנה היגרתי, מה למדתי לתואר ראשון ומה התחביבים שלי. בעזרת אוצר המילים המופלא הזה ואם יתמזל מזלי אצליח לשרוד אולי בתור עקרת בית. אבל עקרת בית גרמניה.

החלום שלי הוא להיות מסוגלת לנהל מריבה אחת שלמה ומפוארת עם הלא יהודיה שלי אך ורק בגרמנית. מריבה היא המדד הטוב ביותר שיכול לבטא ידע נרחב בשפה. אני רוצה להיות מסוגלת לרסס סביבי מילים קצרות וחדות שיפגעו בול במטרה. אני רוצה לצעוק עליה בגרמנית כשהיא דוחפת את הראש שלה מול מסך המחשב ושואלת אותי בקול מציק "על מה את כותבת?", אני רוצה להתעצבן עליה בגרמנית כשהיא קמה בבוקר עם חמרמורת רצחנית כי היא לא יודעת מתי להפסיק לשתות, אני רוצה להיות מסוגלת לספק טיעון מוחץ בגרמנית שיסביר לה בדיוק למה אני לא מתכוונת לפנות את השלג המזורגג שנערם בשביל המוליך אל הבית, אני רוצה להבהיר לה בגרמנית רהוטה למה העיתון המקומי שהיא קוראת הוא צר מחשבה ואידיוטי ושאין שום סיבה בעולם לקנות עיתון שהכותרת הראשית שלו בכל יום אי-זוגי היא קבוצת הכדורגל המקומית, אני רוצה להתלונן בגרמנית על עובדת היותו של הקפה דלוח בגלל המים הנקיים מדי שמגיעים מאגם קסום על גבול שוויץ ואני רוצה להיות מסוגלת להתרתח בגרמנית כשהיא אומרת "אז אני אשים לך טבלית כלור בכוס כדי שתרגישי בבית", אני רוצה להתבכיין בגרמנית כשאני פותחת את המקרר ומגלה שהחומוס שהכנתי נגמר, אני רוצה להילחץ בגרמנית כשהיא עולה על האוטובאן ודוהרת במהירות של מאה ושבעים קמ"ש.

אני רוצה להיפטר מהאנגלית, לריב בגרמנית ולאהוב בעברית.

Christmas Graveyard

תמונה

שבועות לפני החג כבר דמיינתי להנאתי את הבית ההומה, את ריחות התבשילים, את האמא של הלא יהודיה שלי מסתובבת בבית עם הסינר הצחור שלה, מוסיפה קמצוץ מלח לתבשיל ובמקביל שואבת את ריצפת הפרקט. שמעתי את שאון השואב מתמזג בצלילים שבוקעים מחדר העבודה של אבא של הלא יהודיה שלי, בעודו מתאמן בנגינה רפטטיבית על הגיטרה, את כל השירים שנשיר יחד בערב סביב העץ המואר. הרחתי את ריח הסיגריות שיבקע מתוך המטבח שלנו בקומה השנייה, שם ישבו האחיות שלה סביב שולחן העץ העגול בעודן שותות יין וצוחקות יחד כמו שרק אחיות יכולות לצחוק. דמיינתי את הלוגיסטיקה שכרוכה בלאסוף את כל מי שמגיע משדה התעופה, לקפוץ לסופר לאסוף רק כמה דברים אחרונים ששכחנו לקנות. הצעתי את מיטות האורחים שהדיפו מריח של כביסה נקייה, הנחתי מגבות לבנות על המיטות ואפילו הוספתי שוקולד על הכרית. "כל הכבוד לך " התגאיתי בעצמי ושמחתי שאני לא נשאבת אל תוך מקום צר שלא יכול להכיל שום דבר חדש לא מוכר ולא שלי.

אחרי שהתקלחתי התבשמתי התלבשתי ואפילו טרחתי לנעול נעל עם עקב קטן וסמלי שישמח את אבא שלי, שכמו בכל שנה למראה המלבושים החגיגיים שלי, יפרוש את זרועותיו ויכריז "נולדה לי בת!". אחרי כל ההכנות, אחרי שתל אביב מתרוקנת מיושביה והרחובות דוממים כמעט כמו בשעה שלפני כניסת יום הכיפורים, אנחנו נכנסות לאוטו מדליקות את הרדיו שמנגן שירי חג נעימים אך מעיקים ועולות על כביש החוף צפונה. אחרי חמש דקות נסיעה, קצת לפני מחלף הסירה, אנחנו עומדות יחד עם שאר בני ישראל בפקק חגיגי. אני מסירה מעל כפות רגלי הדואבות את נעלי העקב, מגלגלת סיגריה שתחרב את הריח הטרי איתו יצאתי מהמקלחת ומציצה אל תוך הרכבים שעומדים לצידנו, מחייכת אל הפרצופים המעונים שמצטופפים ברכבים שלהם בדרך לארוחת החג. הצטופפות, דחיסות, המזלגות שרועמים סביב השולחן ומצמוצי השפתיים, סבתא רודה בסבא שהניח את הסכו"ם באופן הלא נכון, ההמתנה סביב שולחן החג לדודה שלי שתמיד מגיעה באיחור, סבתא רבא שיושבת בפינה עם הבעת הפנים היחידה שפרצופה מצליח להפיק, אמא שלי שרק מחייכת ומנשקת והאחים שלי שרק מחכים שיתחילו להגיש את האלכוהול, אבא שלי שקורא בהילוך מהיר את ההגדה כי סבתא כבר עושה פרצופים שהאוכל מתקרר, הלא יהודיה שלי שכבר יודעת את כל השירים עבור כל החגים ומצטרפת בשמחה אל הזיוף המשפחתי ואמא שלי שמחייכת אליה ולוחשת לי באוזן את המחמאה הגדולה עבורה מכולן "את בטוחה שהיא לא יהודיה?". חג שמח

כולנו נקראים לרדת למטה אל הדירה של ההורים. אמא שלה מחכה ליד דלת הסלון ומכווינה את כולנו לתוכו. אבא שלה כבר יושב בפינה הנגדית לעץ האשוח שמואר בשנים עשר נרות ובשלושים ושלושה ורדים אדומים לזכר הגיל של ישו ביום בו נצלב. הסלון מואר באור נרות אדמדם וכולנו נכנסים בדממה לחדר ומתיישבים על הספה. אנחנו מתבקשים לקחת את השירונים שאבא שלה צילם מבעוד מועד ובעודו פורט על הגיטרה כולם פורצים בשירה. אבא שלה מחלק אותנו לפני קולות שונים ואני מרגישה שנקלעתי לסיטואציה הזויה מתוך צלילי המוזיקה. השירים איטיים, מלאי פאתוס, בדמיוני צלילי עוגב מלווים אותנו ברקע. אחרי כשלושים דקות של שירה הרמונית אבא של הלא יהודיה שלי מניח את דפי התווים ומחווה הנהון ארוך לכיוון האמא שמניחה בעקבותיו את השירון שלה ומסמנת לנו לעבור לשלב הבא, ארוחת הערב. אנחנו עוברים אל המטבח, שם השולחן עומד ערוך ומוכן, מקושט בענפים קטנים של עץ אשוח, כוכבים קטנים עשויים מזכוכית ונר אחד גדול ואדום במרכז השולחן. אחרי שהסתיימה הארוחה וכבר הספקתי להגיר לתוכי כמות נכבדת של יין אדום ואז לבן וקינחתי ברוזה ורדרד אמא של הלא יהודיה שלי הכריזה ש"הכריסט קינד הגיע" הכוונה שלה היא לילד הקדוש הלוא הוא ישו שבא והשאיר לכולנו מתנות על הפסנתר שליד עץ האשוח. אחרי שקיבלנו מתנות ונישקנו נשיקות מלאות תודה הגיע הזמן לחזור אל חוברת השירים. הפעם אני שתויה, פחות ממלמלת בשקט ויותר מצחקקת במבוכה. Marry fucking Christmas

מקושקשת

file_0_originalלפעמים כדי לבשל כל מה שנדרש הוא מתכון. בניסיון לפשט את הדברים אני מנסה להתייחס אליהם כאל מתכון. מתכון פשוט, מתכון לביצה מקושקשת. מתכון יום יומי, מתכון שברגע מצליח להחזיר אותי אל הבית שבו גדלתי, אל שולחן האוכל הכחול העגול שעמד במטבח.

ביצה מקושקשת מתקשקשת יחד עם ריחו של בית הומה ומתמזגת בריח הטיגון הדק שנוצר מהמפגש בין החמאה ובלילת הביצים שמוטחת אל תוך המחבת ובעוד כמה רגעים תמלא את הבטן הקטנה שלי. פעם היה פשוט, פעם היתה ביצה מקושקשת. לא תמיד צריך מתכון בשביל לבשל. לפעמים הפלא כמו מצליח לרקוח את עצמו, הוא נולד מתוך האצבעות ברגע שבו הן חופנות בדיוק את כמות המלח הנכונה שתשתלב בתוך המרקחה ותהפוך אותה לחגיגה של טעמים נעימים. באנגלית נהוג לכתוב " one table spoon of salt", מילים שבכוחן לדייק את כמות גרגרי המלח המדויקת שתשפר את התבשיל. סבתות לא מנסות לכמת את המלח, הן אומרות "לפי התחושה, ככה עם האצבעות" , כאילו שזה אפשרי בכלל לכמת תחושה.

הזרות מתחילה ברגע שבו לביצה המקושקשת יש ריח וטעם לא מוכרים.

הזרות ממשיכה ברגע שהבית הופך להיות רק המקום שבו אני מתגוררת.

הזרות מעמיקה כאשר המתכון נמחק והדף מונח נטול תוכן

וצריך ללמוד מחדש איך אומרים את המילה, ביצה.

Ei.